אשקלון | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
![]() | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
![]() | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
![]() | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מחוז | הדרום | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מעמד מוניציפלי | עירייה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
אזור התגוננות | לכיש 246, לכיש 247 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ראש העירייה | תומר גלאם | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
גובה ממוצע | 36 מטר | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
תאריך ייסוד | 1948 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
סוג יישוב | עיר 100,000–199,999 תושבים | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2017 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
- אוכלוסייה | 137,945 תושבים | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
- דירוג אוכלוסייה
|
13
| |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
- שינוי בגודל האוכלוסייה
|
2.6% בשנה עד סוף 2017
| |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
- צפיפות אוכלוסייה | 3,001 תושבים לקמ"ר | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
- דירוג צפיפות | 69 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
תחום שיפוט | 45,960 דונם | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
- דירוג שטח שיפוט
|
52
| |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
(למפת השפלה רגילה) ![]() ![]() אשקלון | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2015 |
5 מתוך 10 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מדד ג'יני | 0.4136 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
- דירוג מדד ג'יני
|
106
| |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
פרופיל אשקלון נכון לשנת 2016 באתר הלמ"ס | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
www.ashkelon.muni.il |
אַשְׁקְלוֹן היא עיר חוף במחוז הדרום בישראל, השוכנת במישור החוף הדרומי, בקצה מערבי של חבל לכיש, בין הנגב לשפלה. המערבית ביותר במדינת ישראל ובירת נפת אשקלון. העיר משתרעת על שטח של 48,000 דונם ומונה כ־145,432 תושבים, ה־13 באוכלוסייתה ב מדינת ישראל. העיר הדרומית ביותר במישור החוף ב מדינת ישראל.
הוקמה ב־1948 כמועצה מקומית, והוכרזה ב־1951 כמגדל־אשקלון. ב־1955 אוחדה עם המועצה המקומית אפרידר לרשות מקומית אחת שנקראה אשקלון.
העיר בעלת היסטוריה של יותר מחמשת אלפי שנה, נמנית עם הערים הקדומות ביותר בארץ ישראל העתיקה. משערים כי מקור שמה הוא מהמילה "שקל" המציינת מידת משקל, משום שאשקלון היא אחת מערי הנמל העתיקות בארץ, והמסחר היה מהפעיל ביותר. אשקלון נזכרת לראשונה בספר יהושע: "חמשת סרני פלשתים, העזתי, האשדודי האשקלוני".
אשקלון שוכנת במישור החוף, בקצה הדרום־מערבי של חבל לכיש, המפריד בין הנגב לשפלה, וכעיר המערבית ביותר בישראל, גבולה הדרומי של העיר רחוק מרצועת עזה כ־7 ק"מ. לכל אורכה של העיר עוברת "דרך הים" (ויה מאריס העתיקה). אשקלון, אחת הערים העתיקות בעולם, שימשה בכל תקופותיה עיר מעבר של דרכים ונתיבות ים, מסילת ברזל שירדה ממרכז הארץ (מסילת לוד ותל אביב) אל רצועת עזה, בואכה מצרים. מסילה זו הותקנה ב־1918, בסוף מלחמת העולם הראשונה, בידי הצבא ה בריטי, שכבש אז את ארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית. כביש החוף העולה מצפון סיני בואכה רצועת עזה אל גוש דן, הוא ציר התנועה החשוב ביותר במישור הים התיכון.
שני נחלי אכזב, נחל שקמה בדרום ונחל אבטח בצפון, זורמים סביב אשקלון, מנקזים מדי חורף את מי השיטפונות ונשפכים לים התיכון.
אשקלון, העיר החדשה, משתרעת על שטח של כ־45,000 דונם. בתחומה גם התל העתיק של אשקלון הקדומה, המשתרע על יותר מ־2,000 דונם בתחומי הפארק הלאומי שבדרום־מערב העיר. שם, לחוף הים התיכון, מצויים גם שרידי הנמל העתיק וכן שני נמלים קטנים עם שוברי גלים בולטים אל תוך הים: נמל הנפט של חברת קו צינור אילת אשקלון ונמל מי הקירור של תחנת הכוח רוטנברג, שהקימה חברת החשמל בסוף שנות ה־80.
אדמות אשקלון חוליות ברובן, להוציא אדמות שכונת גבעת ציון שבדרום־מזרח העיר. העיר שוכנת על כמה גבעות השוברות את קו הרקיע וקו החוף, ומגיעות לגובה של 60 עד 80 מטר מעל פני הים.
להקות בני־כנף חולפות בשמיה, ובפארק הלאומי מקננות ציפורים מסוגים שונים. תנים, שועלים, ארנבות ו נמיות, דרבן לעת מצוא ולעיתים רחוקות גם צבאים תועים הבאים מחבל לכיש בתקופת היובש.
אקלימה של אשקלון נוח. היא נהנית ממשבי רוח העולים מן הנגב וממדבר יהודה ומאזנים את לחות חוף הים. כך, בניגוד לערי החוף הצפוניות ממנה, מצטיינת אשקלון באקלים יבש גם בלילות הקיץ. בממוצע השנתי נרשמים בה רק 33 ימי גשם, וכמות המשקעים הממוצעת מגיעה ל־420 מ"מ בשנה.
מזג אוויר באשקלון | |||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנה |
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 17.2 | 17.5 | 19.7 | 24.6 | 27.4 | 29.5 | 30.8 | 31.1 | 30.2 | 27.9 | 23.6 | 19.2 | 24.8 |
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | 8.1 | 8 | 9.3 | 11.9 | 14.8 | 18 | 20.6 | 21.4 | 20.1 | 17.5 | 13.1 | 9.8 | 14.3 |
משקעים ממוצעים (מ"מ) | 127.9 | 98.6 | 61.4 | 17.8 | 3 | 0 | 0 | 0 | 2.3 | 19 | 69.8 | 114.7 | 514.5 |
מקור: השירות המטאורולוגי הישראלי |
אשקלון נמנית עם הערים הקדומות ביותר בארץ ישראל העתיקה. מקור שמה של אשקלון הוא שקל, שהיה פעם שמה של העיר.
ראשית היישוב במקום לפני כ־5,000 שנה, אך עיר של ממש קמה באתר ב תקופה הכנענית התיכונה (2200 עד 1550 לפנה"ס). היא נמנתה עם הערים הגדולות, ושימשה כעיר הנמל הגדולה ביותר בתקופה הכנענית. על העיר שלטו בזה אחר זה שמונה עמים (ותרבויות): כנענים, פלשתים, פיניקים, הממלכות ההלניסטיות, רומאים, ביזנטים, ערבים ו צלבנים. אותם עמים, בתורם, השתלטו בכוח הזרוע על העיר וירשו את קודמיהם.
בשנת 1150 לפנה"ס לערך נכבשה העיר על ידי הפלשתים. תחת שליטת הפלשתים הפכה אשקלון לאחת מחמש ערי פלשתים, שביניהן לבין ממלכת יהודה וממלכת ישראל, התקיים מתח צבאי ומדיני מתמיד. בשנת 604 לפנה"ס בא קץ עידן הפלשתים. אשקלון, העיר האחרונה של הפלשתים, נכבשה על ידי ה בבלים, ו הצבא הבבלי בראשותו של נבוכדנאצר החריב ושרף את העיר והגלה את תושביה.
אשקלון נבנתה מחדש בתקופה ההלניסטית והייתה לנמל ימי חשוב. ב תקופה הרומית תפסה אשקלון מקום חשוב בעולם התרבות היווני, סופרים ופילוסופים יוונים רבים כגון אנטיוכוס מאשקלון היו מילידי העיר. הורדוס, שליט יהודה, שיש הסבורים שנולד בעיר, האדיר את העיר וחיזק אותה. על פי יוסף בן מתיתיהו, הורדוס המלך בנה את בית המועצה הענק ששרידיו המרשימים נמצאים בפארק אשקלון. העיר המשיכה לשגשג לאחר מכן תחת שלטון האימפריה הרומית וביזנטיון. גם ב תקופת המשנה ו תקופת התלמוד חיו באשקלון לא־יהודים לצדם של יהודים.
בשנת 644 השלימו הערבים את כיבוש הארץ, וכך עברה גם אשקלון לשלטון מוסלמי. בשנת 1099, עם הגעת מסעי הצלב לארץ, הייתה אשקלון מבצר חשוב ל פאטמים, ואף על פי שבקרב אשקלון שנערך בסמוך לה ניצחו הצלבנים, לא נפלה אשקלון בידיהם.
בשנת 1150 בוצרה העיר על ידי שליטה הפאטמי בחמישים ושלושה מגדלים, אך למרות זאת נפלה העיר שלוש שנים לאחר מכן בידי הצלבנים ומלכם בלדווין השלישי מלך ירושלים, וזאת לאחר מצור שהוטל עליה במשך חודש. בשנת 1187 הובסו הצלבנים בקרב קרני חיטין על ידי מוסלמים בהנהגת צלאח א־דין, וממלכת ירושלים נפלה. הצלבנים גורשו מהעיר על ידי המוסלמים בהנהגת א־דין, שהרס את מבני העיר, גירש את האוכלוסייה והעלו הכל באש, כדי למנוע הקמה מחדש של המקום כבסיס צלבני. לאחר מכן נסתם נמלה.
העיר זכתה לתחייה בינואר של שנת 1192, כאשר הצלבנים חזרו אליה בראשות מנהיגם ריצ'רד לב הארי. תוך כמה חודשים הם שיקמו את העיר וביצרו אותה בחפיר, חומה, מגדל ושערים. אך בסוף אותה שנה צלאח א־דין וריצ'רד החליטו לפרק את אשקלון שוב. האתר נשאר נטוש עד נובמבר 1239, עד שנכבש שוב על ידי הצלבנים תחת הפיקוד של הרוזן טיבו הרביעי משאמפאן. בשנה שלאחר מכן, נבנה מבצר בפינה הצפון־מערבית של העיר על ידי ריצ'רד, רוזן קורנוול. המוצב נפל בידי המצרים תחת פח'ר א־דין באוקטובר 1247. סופה של אשקלון העתיקה הגיע בשנת 1270 וזאת לאחר שהסולטאן הממלוכי, בייברס, הרס סופית את העיר, מילא את נמלה וסתם אותו, וכתוצאה מכך ננטשה העיר ולא נבנתה שוב.
המסגד הראשי של אשקלון נבנה מחדש על ידי עבד אלמלכ אבן מרואן (685–705) לאחר שהעיר נכבשה מידי הביזנטים. לא ברור אם הבניין החליף כנסייה ביזנטית והאם זהו אותו מסגד שנבנה שוב ב־772 יחד עם מינרט. אולם בסוף המאה העשירית אלמקדסי מתאר את המסגד הגדול כעומד בשוק של סוחרי הבדים ומרוצף בשיש. המסגד והשוק מוזכרים ששים שנה לאחר מכן על ידי נאסר א־ח'וסרו (1047). אחרי נפילת אשקלון לידיים צלבניות באוגוסט 1153, והמסגד הגדול הומר לכנסייה שהוקדשה לסנט פול. ב־1123 הרוזן היו מיפו העניק "את אחד המסגדים הטובים ביותר בעיר של אשקלון" שהיה אז עוד בידיים מוסלמיות למנזר של סנטה מריה בעמק יהושפט. ב־1153 המנזר חיזק את טענותיו ביחס למסגד הגדול. המסגד המדובר הכיל את ראשו של אלחסין, נכד הנביא. הראש הוצא והועבר לקהיר ממש לפני שאשקלון נפלה בידי הצלבנים ב־1153. צלאח א־דין החריב את הקתדרלה הצלבנית.
אל־מג'דל (ערבית: المجدل) הייתה עיר ערבית ליד חורבות אשקלון העתיקה. בשנת 1596 היה מג'דל היישוב השישי בגודלו בארץ ישראל וגרו בו 2,795 תושבים. מג'דל נודעה בזכות תעשיית האריגה שלה.
בתקופת המנדט הייתה מג'דל חלק מנפת עזה. לפי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל השתרע שטחה העירוני על 1,346 דונמים (מתוכם 202 דונמים שטחים ציבוריים). בסוף שנת 1946 התגוררו במג'דל כ־10,900 תושבים[ דרוש מקור ], ושכן בקרבתה על חוף הים משהד נבי חוסיין - מבנה עתיק מסוף המאה ה־11 ובו, על פי המסורת, נטמן ראשו של חוסיין בן עלי, נכדו של הנביא מוחמד. לכן נהגו מוסלמים לעלות אליו לרגל.
במלחמת העצמאות חנה באזור חיל המשלוח המצרי במהלך מסעו צפונה דרך ציר החוף, כאשר מטרתו הייתה תל אביב. לכן הפציץ חיל האוויר הישראלי את העיירה מספר פעמים. העיר נכבשה ב־5 בנובמבר 1948, יחד עם איסדוד ויבנא, על ידי כוחות צה"ל במהלך מבצע יואב. רוב תושביה הערבים ברחו, את הנותרים (בין 1,000 ל־2,000) הורה יגאל אלון לגרש, אבל ההוראה לא בוצעה.[ דרוש מקור ]
כיום מג'דל היא שכונת מגדל באשקלון ובה שוכן המרכז המסחרי העיקרי בעיר. כמו כן נמצא בה מוזיאון במבנה הח'אן והשוק העירוני.
לאחר תום מלחמת העצמאות, יישבו מוסדות המדינה כ־3,500 עולים חדשים בכ־800 בתי ערבים שעזבו ברובם לרצועת עזה. העולים היו כשליש מתימן, 15% מטורקיה, 10% מצפון אפריקה וכ־40% מאירופה. לצדם התגוררו בסוף 1949 כ־2,500 ערבים, עבורם הקימו השלטונות בית ספר ומרפאה. בתחילת 1950 עוד שבו למקום ערבים מעזה במסגרת איחוד משפחות. הערבים במגדל גד היו בעיקר מדלת העם, לאחר שהשכבות המשכילות ברחו במהלך המלחמה. התושבים הערבים רוכזו בצפון העיר, באזור שכונה "הגטו", והם חיו תחת הממשל הצבאי על ערביי ישראל שהיה בפיקודו של דוד איל.
ביולי 1950 פוצץ צה"ל את מסגד מקאם א־נבי חוסיין, מבנה מהמאה ה־11, ובעקבות מחאתו של שמואל ייבין, ראש מחלקת העתיקות דאז, נטל משה דיין, אלוף פיקוד דרום אז, את האחריות למעשה. בתקופה זאת הוחל בפינוי ערביי מגדל גד. כ־400 ערבים שהיו פליטים בעיר עברו לאזור רמלה בתחילת יולי 1950. בהמשך הקיץ, בעקבות תלונות של הקומוניסטים, הבהירו בממשל הצבאי שהערבים המועברים מהעיר הם פליטים שהגיעו אחרי המלחמה ומועברים לגליל לכפרי פליטים, או ערבים שביקשו מרצונם לעבור לרצועת עזה. על פי הודעת הממשל, ביקשו הערבים לעבור לעזה לקרוביהם, לאחר שבהיעדר שלום אפסו הסיכויים שקרוביהם יוכלו לחזור למגדל גד. בקשות אלו לעבור לעזה נתקבלו לאחר שערביי מגדל גד הוזמנו אל מרכז השלטון ושם הוצגו להם אפשרויות המעבר והם נשאלו באיזו אופציה הם מעוניינים. כלפי המסרבים הופעלו פעולות שכנוע שכללו אזהרות מצרות שעלולות לבוא על אלו שלא יעברו.
במהלך הקיץ הפך הגטו הערבי ליריד בו מכרו הערבים העוזבים את רכושם ליהודי הסביבה. המפונים לעזה הוסעו במשאיות צבאיות לגבול ושם הועברו בתיאום עם שלטונות מצרים. חלק מהעוברים עברו לירדן. בסוף אוגוסט 1950 נותרו בעיר כ־1,300 ערבים. בספטמבר 1950 פרסם ויליאם אדוארד ריילי דו"ח על גירוש ערבים מישראל ובין השאר כתב על מעבר ערביי מגדל גד שיש שמועות שהכוונה היא לגרש את כל התושבים הערבים. בעיתונות הישראלית הכחישו את הטענות על גירוש.
מאוחר יותר לחצו שלטונות הצבא על הערבים הנותרים לצאת, באמצעות איומים, "נגישׂות" והפסקות באספקת המזון. לבסוף עצרו חלק מהנשארים, הוציאו צווי פינוי, וגירשו לעזה או ללוד גם את מי שלא הסכים לחתום על כתב ההסכמה. לאחר עזיבתם המוחלטת הועברו הבתים לרשות המדינה. פינוי ערביי מג'דל הושלם באוקטובר 1950.
בשנים הראשונות ליישוב העולים במג'דל נקרא היישוב החדש במספר שמות. בתחילה נקרא מגדל־עזה, אחר כך מגדל־גד ולבסוף מגדל־אשקלון. היישוב תוכנן כיישוב חקלאי ועורף לוגיסטי ליישובים החקלאיים שעתידים היו לקום באזור. עד מהרה קיבל היישוב החקלאי צביון עירוני ובשנת 1951 הוכרזה מגדל־אשקלון כעיר. אליעזר מילרוד מונה לשמש כראש העירייה הראשון. באותה שנה החלה ביוזמת ההסתדרות הציונית בדרום אפריקה הקמת שכונת מגורים בסמוך למגדל־אשקלון בשם אפרידר. השם נגזר מהמילים אפריקה ועמידר. ב־1953 הוכרזה השכונה כמועצה מקומית בשם אשקלון וכונתה לעיתים אשקלון החדשה. ד"ר יחזקאל זונאבנד מונה כראש המועצה המקומית. ב־1955 החליט משרד הפנים לאחד את שני היישובים לעיר אחת בשם "אשקלון". ד"ר זונאבנד מונה כראש העיר המאוחדת.
בשנת 1956 הקים יעקב זלקין, עולה חדש מצרפת, את "קולנוע רחל", שנקרא על שם אמו. את בית הקולנוע תכננו בני הזוג שולמית ומיכאל נדלר, שתכננו במשרדם התל אביבי באותה תקופה עוד מספר בתי תרבות ברחבי הארץ, בעיקר ביישובי הפריפריה.
בשנת 2006 חלה תפנית לרעה במצב הביטחוני בעיר לנוכח העובדה שמספר רקטות גראד נורו אליה מכיוון רצועת עזה. בדצמבר 2008, ערב מבצע עופרת יצוקה ובמהלכו, המשיכה אשקלון לספוג ירי של טילי גראד שכוון כגד האזרחים המתגוררים בה, עובדה אשר גרמה לשיתוק חלקי של החיים בעיר. גם במהלך מבצע צוק איתן נורו רקטות רבות לעבר העיר. מרביתן יורטו על ידי כיפת ברזל, אך אחדות מהן פגעו בעיר וגרמו לפצועים ולנזק.
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף 2017, מתגוררים באשקלון 137,945 תושבים (מקום 13 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של 2.6%. לפי נתוני הלמ"ס נכון לסוף 2016, לאשקלון דירוג של 5 מתוך 10, במדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2015. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ו (2015-2016) היה 73.1%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת סוף 2015 היה 7,633 ש"ח (ממוצע ארצי: 8,868 ש"ח).
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה בעיר:
בשנות ה־90 נקלטו בעיר מעל 50,000 עולים חדשים, בעיקר מברית המועצות ומאתיופיה. במהלך אוגוסט 2005 נקלטו בעיר כמה עשרות מפונים מרצועת עזה, כחלק מתוכנית ההתנתקות, בעיקר מהיישוב כפר דרום.
אחוז הבתים צמודי הקרקע בעיר הוא מהגבוהים בערי ישראל. אשקלון היא העיר ה־12 בגודלה במדינת ישראל.
צפון העיר
|
מרכז העיר
|
דרום העיר
|
עם זאת, ישנם אזורים בעיר המכונים בכינויים שונים. כך למשל, רסקו - אזור שהיה בעבר חלק מאפרידר וכיום חלק מהסיטי, שכונת הטייסים שהיא למעשה חלק מאפרידר (לאורך רחוב "הטייסים"), שכונת מגדל המים - כינוי לאזור המרכזי של אפרידר, בו עומד מגדל המים, שכונת רמת רפאלי שהיא למעשה שכונת רמת כרמים, שכונת הגולף היא השכונות ברנע ב' ו־ג'. כמו כן, ישנם שמות רבים שנקבעו בעבר ולאחר מכן שונו, כגון שכונת "גבעת ציון" שכונתה בעבר "שיכונים" על שמם של שיכוני העולים שנבנו בה, ושכונת "שמשון" שכונתה בעבר "עתיקות" על שם העתיקות שנמצאו בקרבתה (היום בפארק הלאומי), ואשר שמה שונה בשל משמעותו השלילית.
באשקלון פועלים למעלה מ־50 מוסדות חינוך ובהם, המכללה האקדמית אשקלון. בשנת 2007 קיבלה המכללה הכרה כמוסד ל השכלה גבוהה מטעם המועצה להשכלה גבוהה, ובהדרגה הוכרו חוגים נוספים שלה מבחינה אקדמית.
בעיר פועלים כ־38 בתי ספר יסודיים וכ־24 בתי ספר על־יסודיים. בעיר קיימים כחמישה בתי ספר ייעודיים, כגון בית הספר לאמנויות (כיתות א'–י"ב), ובית ספר אחד של החינוך המיוחד. כמו כן פועלת בעיר תוכנית תלמ"א – תוכנית לאומית למצוינות באנגלית, המביאה כ־60 מורים מארצות הברית לישראל למשך הקיץ כדי שילמדו אנגלית בבתי הספר. התלמידים נהנים ממגוון פעילויות באנגלית, ביניהן מופע קסמים, סדנת שפת סימנים, תיפוף וסדנאות אוכל.
בנוסף, בעיר פועל מכון התורה והארץ - מכון למחקר, ליישום ולהסברה של המצוות התלויות בארץ, בו פועלים רבנים, מדענים ואגרונומים. ב־2001 הוקם באשקלון גרעין תורני בשם "אורות אשקלון". בראש הגרעין עומד הרב אופיר כהן ובמסגרתו פועלת בעיר גם ישיבת הסדר.
בעיר קיים פרויקט עמ"ן (עיר מתנדבת נוער) של ג'וינט ישראל ומשרד החינוך, אשר מעודד נוער להתנדב. הפרויקט פועל בשיתוף עם מועצת הנוער העירונית ומשתתפים בו כ־51% מבני הנוער בעיר. קיימים גם פרויקטים וארגוני נוער נוספים המקיימים פעילות לנוער.
תנועות נוער הפועלות בעיר:
אשקלון היא עיר תיירות מתפתחת שהוכרזה כאתר תיירות לאומי. מוקדי התיירות העיקריים בה הם: חוף הים, הפארק הלאומי והמרינה. באשקלון פועלים 8 בתי מלון וכפרי נופש. בסביבותיה של העיר אתרי תיירות רבים, כגון: פארק ניצנים, חמי יואב ובית גוברין. אשקלון היא עיר היסטורית ובה ממצאים ארכאולוגים בני 5,000 שנה ויותר, חלקם נמצאים בגן הלאומי אשקלון המנוהל על ידי רשות הטבע והגנים וחלקם מפוזרים ברחבי העיר, בין הבתים בשכונות.
במסגרת תהליך המיתוג של העיר הוחלט כי אשקלון תפעל להיות עיר תיירות ספורט בינלאומית. לאשקלון יש יתרונות רבים: רצועת חוף מהארוכות ביותר בארץ (12 ק"מ), העיר שטוחה ונפרסת על פני שטח רב (47,788 דונם), כאשר כ־50% מתוכם הוא שטח אורבני בנוי ובו ישנם שטחים ירוקים רבים. מתקני הספורט הקיימים והמתוכננים, בהם מגרש גולף, פארק מוטורי ופארק אתגרי יסייעו לכך.
רצועת החוף של אשקלון מתמשכת לאורך כ־12 קילומטרים על שפת הים התיכון, ומהווה מרכיב מרכזי בחיי תושבי אשקלון ובדימוייה כעיר חוף. חלק ניכר מרצועת החוף משמש לפעילויות פנאי ונופש הפתוחים לציבור הרחב, בעיקר כחופי רחצה, טיילות ופארקים. רוב חופי הרחצה והטיילות מרוכזים ברצועת החוף המרכזית.
חופי הרחצה בעיר: חוף ברנע, חוף בר כוכבא, חוף דלילה, חוף הפארק, חוף גוטה וחוף הסלע. באזור טיילת ברנע הוצבו פסלי לווייתנים, שמדמים שני זנבות המבצבצים מהמים ונמצאים בתנועה. הפסלים עשויים פלדה וברזל ופוסלו על ידי האומן והפסל ארלה בן אריה ומיועדים להנאתם של המטיילים. לאורכה של הטיילת מוצבים ספסלים בסגנונות מיוחדים ומקוריים במיוחד ומתקני משחק לילדים המבקרים במקום.
פרויקט המרינה הוקם בחוף אשקלון בשנת 1995, בסמוך לחופים "בר כוכבא" ו"דלילה". המרינה הוכרזה כנמל בינלאומי לספנות ולתיירות ומשמשת כשער כניסה למדינת ישראל.
באשקלון ישנם כ־27 גנים ופארקים. בהם גן לאומי אשקלון וגן שעוני השמש.
באשקלון שלושה אזורי תעשייה עיקריים: אזור התעשייה הדרומי, אזור התעשייה הצפוני ואזור התעשייה הקלה גבעת ציון.
באזור התעשייה הדרומי קיימים מתקני תשתית לאומיים רבים, כגון: תחנת הכוח רוטנברג, קו צינור אילת־אשקלון ומתקן התפלה אשקלון.
באזור התעשייה הצפוני קיימים מפעלים, חברות, מתחמי קניות ותחנת רכבת. באזור מתוכנן פארק תעשיות היי טק.
לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה עברו לאזורי התעשייה של אשקלון מפעלים רבים מאזור התעשייה ארז.
בשנת 2005 החלה לפעול בעיר תוכנית מהל"ב (המכונה "תוכנית ויסקונסין"), תוכנית חברתית־תעסוקתית המופעלת על ידי ממשלת ישראל.
בשנת 2008 אישרה הוועדה לתשתיות לאומיות את התוכנית להקים תחנת כוח פחמית נוספת באשקלון, בניגוד לעמדתם הרשמית של משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה. היוזמה להקמת תחנת כוח פחמית נוספת עוררה התנגדות רבה מצד ארגוני הסביבה, תושבי אשקלון ומועצות האזור. באפריל 2009 פנה השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, תושב אשקלון, לממלא מקום מזכיר הממשלה, בבקשה להעלות לדיון דחוף בממשלה את דרישתו להקפיא לאלתר את קידום תוכנית תחנת הכוח הפחמית באשקלון.
בשנת 2007 הותקנו ברחבי העיר מכלי אשפה טמוני קרקע, במקום מכולות האשפה הירוקות. יתרונם של המכלים בכך שהם מונעים ריחות, לכלוך ומפגעי תברואה שונים.
אשקלון ממוקמת לצד כבישים בין עירוניים, ופועלים בה קווי אוטובוס רבים ורכבת. כמו כן, קיימים בעיר מרינה, המשמשת כשער הכניסה הדרומי למדינת ישראל, ושדה תעופה למטוסים קלים.
צומת אבא הלל סילבר
תחנת הרכבת אשקלון
שביל אופניים בטיילת הנופית
באשקלון פועלים קרוב ל־90 בתי כנסת וכ־6 מקוואות בכל רחבי העיר. כרב אשכנזי כיהנו הרבנים משה דב ולנר ויוסף חיים בלוי והרב הספרדי היה הרב יוסף שרביט. נכון ליולי 2016, בעקבות פטירתם של הרבנים, אין רב ראשי באשקלון. תחת הרבנים הראשיים מכהנים אחד עשר רבני שכונות.
נכון לשנת 2017, חיים באשקלון כ־14 אלף נוצרים שעלו מברית המועצות לשעבר.[ דרוש מקור ]
|
|
|
|
Eck W. and Zissu B. 2001. A Nauclerus de oeco poreuticorum in a New Inscription from Ashkelon/Ascalon. Scripta Classica Israelica 20, 2001: 89-96