![]() |
ערך זה זקוק ל עריכה : הסיבה לכך היא: יש להוסיף מעט יותר קישורים פנימיים, ולבצע עוד מגוון תיקונים כלליים של פיסוק ו ויקיזציה לאורך הערך.
| |
סריגה היא אחת ממספר דרכים להפוך חוט או סיב ליריעה. תוצר הפעולה נקרא סריג. בניגוד לבדים ארוגים, שבהם חוטי השתי קלועים בחוטי הערב בהצלבה, בדים סרוגים מכילים שורות מקבילות של חוט אחד מתמשך. השורות מחוברות האחת לשנייה באמצעות לולאות, הנקראות "עיניים", שבהן לולאות קצרות של חוט משורה אחת, כרוכות סביב לולאות מהשורה הסמוכה. בדים סרוגים מחוט עבה נקראים גם "טריקו". סריגה יכולה להיות מבוצעת ב עבודת יד או במכונות. על אף שבדרך כלל נהוג לחשוב כי רק צמר (טבעי או סינתטי), כותנה, פשתן ועוד חוטים מהצומח משמשים לסריגה, הרי ניתן לסרוג מכל סוג של חוט גמיש. כיום משתמשים בבדים רבים סרוגים ולא ארוגים, כיון שלסריגים ולאריגים יש תכונות שונות, כך שמתאימים אותם למטרתם.
סריגה בשתי מסרגות (המכונות גם שיפודים) בדרך כלל בעלות חוד בצד המשמש לסריגה ובליטה בצד השני שמונעת מהעיניים ליפול מהשיפוד. על שני השיפודים סורגים עיניים, שנקראות עין ימין, ועין שמאל. כאשר רוצים לסרוג משהו גדול, רחב מאד או שני פריטים זהים בבת אחת, משתמשים במסרגה עגולה שיש לה שני קצוות מחודדים המחוברים זה לזה בצינור ארוך וגמיש. מסרגה זו מכונה ' מסרגה עגולה '.
אם רוצים לסרוג פריט קטן ללא תפרים, כלומר בעיגול אפשר גם להשתמש בערכה של ארבע או חמש מסרגות דו צדדיות המכונים 'שיפודי גרביים' או סריגה בחמש מסרגות.
בזמן העתיק, יצרו סריגים בעזרת מחט, בליפוף על כל עין לחוד, באופן עשייה שנקרא Nalbinding ( אנ').
עבודת צינורה ( צר'), הנקראת גם קרושה, הנעשית במסרגה אחת עם וו בקצה, שבה מצנרים עיניים, חצאי עמודים, עמודים, עמודים כפולים, עמודים משולשים. יש שיטה שבה סורגים שרוכים או אפילו משטחים על קרש או סליל, בהם תקועים מסמרים בולטים או מקלות קצרים. בשיטה אחרת מתבצעת סריגה על אצבעות או בעזרת הזרועות ללא שום מסרגה. בכל אופני הסריגה, נוצרות דוגמאות שונות על ידי שילובים של העיניים. השימוש היומיומי במילה ״סריגה״ נוגע לרוב למלאכת היד, שבה נסרגים במסרגה או בצמד מסרגות, סוודרים, שמלות, צעיפים, כובעים, בובות ועוד.
הסריגים העתיקים ביותר שנמצאו, נכון לשנת 2004, הם קטעים שנסרגו בטכניקת Nalbinding, תוארכו לשנת 256 לפני הספירה ונמצאו בחפירות דורא אירופוס, הנמצאת בצפון סוריה המודרנית. כמה סריגים עתיקים נוספים נמצאו גם במצרים, כשברוב המקרים מדובר ב גרביים, שכונו גרביים קופטיות, ובהמשך נקראו גרביים רומיות-מצריות. הסריגה התפתחה בארצות הים התיכון עוד לפני הספירה ומשם התפשטה לאירופה. במקור הסריגה הייתה מקצוע גברי. בימי הביניים סרגו בעיקר כפפות, גרביים וצעיפים לאנשי כמורה רמי מעלה, מחומרים יקרים: משי, חוטי כסף וזהב. הגילדה המקצועית הראשונה לסריגה הוקמה בפריז בשנת 1268. סריגה הפכה לעיסוק ומקצוע ביתי לנשים רק בשלהי המאה ה-15, בתקופה שבה הבנים נשלחו לחינוך ציבורי שבו למדו כתיבה, קריאה וחשבון, והבנות שחונכו בביתן או במנזר, קבלו חינוך שמכשיר אותן להיות עקרות בית. כבר במאה ה-14 מתחילים לראות בכנסיות ציורים של מדונות סורגות. עליית הפופולריות של גרביים סרוגים חלה בסוף המאה ה-17 - בין מיליון לשני מיליון זוגות גרביים סרוגים יוצאו מ בריטניה לשאר אירופה. בתקופת המהפכה הצרפתית שיחקה הסריגה תפקיד חשוב ודוגמאות הסריגה שימשו להעברת מסרים סודיים בין המורדים. בשנת 1884 יצאה לאור בצרפת The Complete Encyclopedia of Needlework. בפרק 10 המוקדש לסריגה, מוצאים הוראות להעלאת עיניים, סריגת גרביים, חיזוק ותיקוני סריגה. הוראות לסריגת קטעים לעיטור כלי מיטה, פסי תחרה לעיטור בגדים או מדפים. כל הפריטים שימושיים ומיועדים לקישוט הבגדים או הבית.
סריגים שימשו במשך שנים רבות בעיקר לבגדי ספורט ונופש, אך בשנת 1927 אלזה סקיאפרלי ( אנ') עיצבה סוודר שבו צורת עניבה.[5][5] מרגע שהיא מופיעה עמו בציבור נפתחה הדרך ללבישת סוודרים בכל מקום ולא רק בחופשה או על מגרש הטניס.
בזמן מלחמת העולם השנייה, נרתמו נשים בכל רחבי אירופה לסריגת גרביים וכובעים חמים לחיילים בחזית.
בתחילת המאה ה-21, הסריגה על כל צורותיה משמשת גם ליצירת אמנות, כחלק מ'אמנות הסיבים'. כמו כן, נשים רבות ברחבי העולם נוהגות לסרוג לאנשים שנזקקים לכך, כגון בגדים ושמיכות לפליטים ויתומים, כובעים לחולי סרטן ועוד.
בסריגה מסוג זה משתמשים בדרך כלל בשתי מסרגות ישרות ומחודדות בקצותיהן. עובי המסרגות, בשילוב עם עובי חוט הצמר ומתח הסריגה יקבעו את מידת הצפיפות של הסריג. בכל אופני הסריגה נהוג לסרוג דוגמית לקנה מידה, כדי לדעת כמה עיניים יש להעלות על המסרגה ולקבל סריג במידות הרצויות, כי לא כל סורג או סורגת יוצרים באותו מתח.
בתחילת הסריגה יוצרים בדרך כלל בסיס של לולאות הקשורות אחת לשנייה, סביב אחת ה מסרגות ("העלאת עיניים"). המסרגה השנייה משמשת כדי להגיע לכל אחת מהלולאות בזו אחר זו, ולשלב בתוכן לולאה חדשה מחוט הסריגה. בצורה זו נוצרת שורה חדשה של לולאות בראש שורת הלולאות הקודמת.
ניתן לסרוג בשורות הלוך וחזור, או באופן מעגלי, בדרך כלל על ידי שימוש במספר מסרגות, או ב'מסרגה העגולה'.
שתי העיניים הבסיסיות הן ימין ושמאל. למעשה, שתי העיניים הללו הן זהות. זוהי למעשה אותה הפעולה בהיפוך. עין ימין נוצרת על ידי הכנסת המסרגה בחלק האחורי של הלולאה ומשיכת החוט כדי ליצור לולאה חדשה, בעוד שעין שמאל נוצרת על ידי הכנסת המסרגה בחלקה הקדמי של הלולאה, ומשיכת החוט כדי ליצור לולאה חדשה.
ניתן לסרוג כך ששורה אחת היא עיניים ימניות והשורה הבאה היא עיניים שמאליות וחוזר חלילה. סוג סריגה זו משמש בסריגה תעשייתית של חולצות טי וסריגים שיוצרו על ידי מכונה. דוגמה שונה תיווצר אם כל השורות תהיינה לאותו הכיוון. ניתן ליצור מרקמים שונים על ידי שילובים שונים של שני סוגי העיניים ושל שני סוגי חוט או יותר.
אפשר לשלב צבעים ודוגמאות תוך כדי הסריגה, לא רק על ידי החלפת עין ימין בשמאל, אלא גם על ידי סריגה של כמה צבעים במקביל באותה שורה. כך אפשר ליצור צורות, תבניות ודוגמאות מצבעים שונים. במקרה כזה יש לעבוד עם שני חוטים בצבעים שונים ולהחליף חוט בכל פעם על פי מספר העיניים הרצוי. אפשר ליצור מגוון רחב וצבעוני על ידי כך. כן קיימים כיום חוטים בעלי צבעים מתחלפים היוצרים בעת הסריגה דוגמאות צבעוניות מגוונות.
דוגמה לאמן סריגה אנגלי מוביל בתחום הוא קאפה פאסט ( אנ'). בספרו "Glorious Knitting" ניתן למצוא דוגמאות עשירות ומגוונות לסריגה בצבעים רבים ומשתלבים.
סריגה מסוג צינורה ( צר'), המוכרת בלעז בשם Crochet, מתבצעת על ידי מסרגה אחת צרה עם קצה מעוקל המיועד לעזור בתפיסת ומשיכת חוט הסריגה. בעברית אופן העשייה הזה נקרא לצנר או לעבוד בצינורה.
בסריגה זו מתחילים ביצירת לולאה ראשונית ולאחר מכן מושכים באמצעות המסרגה חוט דרך הלולאה הקיימת. כך שבכל פעם ישנה לולאה אחת שאיתה עובדים ודרכה משחילים את החוט וכך יוצרים את הלולאה הבאה. סוג סריגה זה ידוע גם כ קרושה.
שיטת סריגה זו משמשת ליצירת מפות ווילונות, וכן לסריגת כיפות וכובעים. היום מאוד מקובלת עבודת צינורה בצורה חופשית (Free form Crochet) שממנה יוצרים כל מה שרוצים (כולל חפצי אמנות) ועיקרה שאין צורך לחזור על אותה הדוגמה כל הזמן.
דוגמאות שונות יכולות להיווצר על ידי שילוב של חוטים בצבעים שונים.
במפעלי הסריגה נעשה תהליך הייצור במכונות סריגה. ישנה הבחנה בין שני סוגי מכונות: מכונות סריגה שטוחות ומכונות סריגה עגולות. מכונות הסריגה העגולות הן בעלות כושר ייצור גבוה ומיועדות בעיקר לסריגת הלבשה תחתונה, גרביונים ועוד פריטים המיוצרים מחוטים דקים. מכונות הסריגה השטוחה הן מכונות הסריגה הקלאסיות. במכונות אלה מייצרים את המוצרים הקלאסיים - סוודרים. טכניקת הסריגה שלהן מאפשרת מגוון דגמים. כל מכונות הסריגה החדשניות המיוצרות בתחילת המאה ה-21 הן ממוחשבות ומתוחכמות מאוד מבחינת כושר הייצור.
תהליך הייצור הוא כדלקמן: את החוט מעבירים במכונות סלילה דרך גלילי שעווה כדי לתת לו מעטה שמנוני שיעזור בתהליך הסריגה. את סלילי החוטים מניחים על המכונות ומשחילים אותם דרך מובילי החוטים. את דוגמת הסריגה שמתוכנתת מראש על גבי דיסקט מעבירים אל המכונה. בתהליך הסריגה נסרגים בדים שעוברים אשפרה (גיהוץ בעזרת אדים). את הבדים המגוהצים מעבירים למחלקת הגזירה ומשם למתפרות ולמחלקות האריזה. סביב מפנה המאה ה-21 עבר רוב ייצור הטקסטיל בעולם לסין. תהליך זה לא פסח אף על מדינת ישראל. רוב מפעלי הסריגה בארץ נסגרו. נותרו מספר מפעלים בודדים אשר מייצרים לשוק המקומי ואשר נותנים שרותי סריגה למעצבים. מפעלים אלה מרוכזים בעיקר בגוש דן.
במלחמת השחרור סרגו בארץ 'כובעי גרב' ללוחמי ה'פל"מח' כך גם ביתר מלחמות ישראל.
בשנות ה-1950–1960 נפוץ בארץ ספר שנועד לבנות הנעורים. ל'לבת וגם לבן לא יזיק לדעת', מאת אסתר קל. בפרק 'ימין ושמאל' בעמוד 90 מסופר כיצד המחברת סרבה ללמוד לסרוג ואיך אביה לימד אותה לסרוג.
באספות בקיבוצים סרגו רוב החברות סוודרים לילדים, לגברים ולעצמן.
הסופר אורי אורלב פרסם ספר בשם 'סבתא סורגת' עם איורים של אורה איתן, בהוצאת 'מסדה', 1981, מספר קטלוגי 00–2313.
השם סבתא סורגת שימש גם מעין כינוי גנאי לעגני לנשים מבוגרות שסורגות. כמו כן זה כינוי ישראלי 'סבתא סורגת' למשחק לשני ילדים שבו קולעים מעין רשת לולאות בין שתי הידיים בעזרת לולאה חוט או חבל. בארצות אחרות המשחק נקרא String figures.
עם התרחבות הייצור המתועש של מוצרים סרוגים ירדה קרנה של הסריגה כמלאכת יד. עלות הצמר הייתה לעיתים גבוהה ביחס לעלות רכישת סוודר שיוצר במדינות עניות.
כיום[דרושה הבהרה] ישנו עניין מחודש בסריגה בקרב הדור הצעיר - בישראל, כמו גם בעולם כולו, במידה רבה הודות להתפתחות הרשתות החברתיות באינטרנט והמסחר המקוון. כמו כן, סריגה במסרגה אחת ממשיכה להיות נפוצה, בין השאר לצורך סריגת כיפות, כובעים, ושמיכות לתינוקות ועוד.
סורגות פיתחו במשך הדורות פתרונות לעיצוב סריגים בעלי צורות בעזרת קנה המידה, מדידת הגוף או החפץ שאותו התכוונו להלביש. הן חישבו ופיתחו טבלאות ליצירת הבגדים הללו לכל המידות הנחוצות. אחד הפיתוחים המאתגרים היה רעיון הגרב, שצריכה לכסות כף רגל, עקב וקרסול והחלק של הקרסול צריך להיות סרוג כך שלא יגלוש למטה. אין פלא אם כך שמתמטיקאיות מצאו דרך להשתמש בסריגה וצינורה כאמצעי להדגים צורות מתמטיות שקשה היה להדגימן בצורה אחרת. גמישות הסריג מאפשרת תמרון הצרה-הרחבה בכל נקודה רצויה.
ב-2004 פרסמו המתמטיקאית ההולנדית הינקה אוסינחה ( אנ') יחד עם בעלה ברנד קראוסקופף דגם של 'יריעת לורנץ' מצונרת בצינורה.
בשנת 1981, סטודנטית הראתה לסורגת אליזבט זיממרמאן ( אנ') איך לעשות טבעת מוביוס מפיסת ניר ארוכה וצרה. אליזבט מיד חשבה איך ליצור צעיף כזה, היא סרגה פס ארוך, סובבה קצה אחד, תפרה את הקצוות בתפר נסתר וצעיף המוביוס הראשון נולד. בשנת 2002 מרים ב.כ. קבלה את הספר וחשבה שודאי אפשר ליצור זאת ללא התפר הנסתר אלא בחתיכה אחת ללא תפרים, היא יצרה זאת במסרגת צינורה. היא הפיצה את הרעיון בקבוצת סורגות על המרשתת, ובחורה אחת מביניהן תרגמה את זה מיד לסריגה ב-2 מסרגות. בשנים שלאחר מכן החלה טכניקה זו לקבל את הכינוי צעיף אינסופי (בלעז מוכר גם כ-Infinity Scarf).
מחקרים חדשים מראים שבעזרת הבנת המבנה הגמיש של סריגים אפשר להבין, להדגים ולחקור רעשי אדמה. כמו גם מחקרים של פיזיקאים שלומדים מגמישות הסריגים איך ליצור חומרים תעשייתיים בעלי תכונות מוזמנות ייעודיות.
מחקרים על מבנה סריגים מאפשרים גם מחקרים על מיכניקה. וב תורת החומרים.
הרבה שנים שימשו מלאכות יד למיניהן כאמצעי לריפוי והשבת השימוש בשרירים פגועים לידיים. כמו כן נהגו לאמר שסריגה מרגיעה. בתחילת המאה ה-21 התחילו להתפרסם מחקרים שמראים שסריגה גם מאיטה תהליכים של דמנציה.
מחקרים משוים מראים שנשים עם מחלות מפרקים כגון אוסטיאוארטריטיס שסורגות, שיפרו את יכולות התנועה של ידיהן, סבלו פחות מכאבים, והתפתחות המחלה הואטה מאד.